<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ברונא</h1>
<h2>דף סה.</h2>
רב ברונא סתם היה תלמידו של רב וגם תלמיד של שמואל בכמה מקומות גרסי' ביבמות [ק"י ע"א] פ' ב"ש הל' רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה [ומי] (ו)אמר רב אי בעל אין ואי לא לא והא ההוא עובדא דהוה בנרש דאיקדש כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסי ואדרוהו אתא אינש אחרינה חטפה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוי יתבי התם ולא אצרכוה גיטא מבתרא, אמר רב פפא בנרש מינסיב נסבי והדר מהדרי ומותבי אבי כורסי. לרב פפא דמתרץ הכי דביאה היתה בה וכל הני שמעתתא דגרסינן בכמה דוכתי דקטנה שגדלה והיא יתומה ובא עליה אשתו גמורה היא אפילו לחייב מיתה הבא עליה דכיון דאינה צריכה גט משני ש"מ כשאר אשת איש בודאי ואע"פ שהקדושין הראשונים אינו כלום שהרי בקטנות ויתומות היו אע"פ שכשגדלה ואין שם עידי ביאה עידי יחוד הן כעידי ביאה אע"פ שלענין מיתה אין הורגין על היחוד. ואפילו איסור אמר רב פפא בפ"א דכתובות [י"ג ע"א] הל' ראוה מדברת אמר רב אין אוסר' על היחוד ועיקרה בפ' עשרה יוחסין [קדושין פ"א ע"א] דלא מחזקינן בחזקת בעולה ואפילו סוטה שהיא רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה דהא בעל שמחל על קינוי קודם סתירה ואח"כ נסתרה מותרת אבל אם נסתרה ואח"כ מחל מסקי' דשמעתא דאינו מחול אלמא אין אוסרין על היחוד ובכל מקום שיש עדים על היחוד לא מצינו שנאסר אותם על בעלה ואלו באשה (א') לבעלה אמרי פלוגתא אם עידי יחוד הן עידי ביאה או לא במס' גיטין [ע"ג ע"ב] בפ' מי שאחזו הל' לא תתיחד עמו אלא ע"פ עדים ת"ר ראוה שנתייחדה עמו באפילה או שישנה עמו תחת מרגלות המטה אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר וחוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין. ר' יוסי בר יהודא אומר אף חוששין משום קדושין וא' כמאן אזלא הא דאמר ר' יוחנן בפ' הזורק [שם פ"א ע"א] אההיא דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומר אינו צריכה הימנו גט שני, וב"ה אומר צריכה הימנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין מודין בנתגרשה מן הארוסין שאינו צריכה הימנו גט שני ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עלה בגמרא מחלוקת בשראוה שנבעלה דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילות זנות וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו בעילות זנות אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אין צריכה הימנו גט שני, לרב נחמן דברי הכל, לאביי כר' יוסי בר יהודא, לרבא דלא כחד, אל[מ]א בנבעלה נמי מחלוקת ורבא אליבא דר' יוסי בר יהודא דוקא אמר אף בייחוד בעלמא חוששין לקדושין ולכ"ע אף כשראוה שנבעלה אין כאן אלא חששא בעלמא. ומיהו מסקנא בההיא דהזורק דמתניתין בשלא ראוה שנבעלה אלא בעידי יחוד פליגי דב"ש סברי לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וב"ה סברי אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, ומיהו ר' שמעון בן אלעזר אמר בלא ראוה שנבעלה שלא נחלקו דאינה צריכה הימנו גט אבל בראוה פליגי דלב"ש אדם עושה בעילתו בעילות זנות וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל אלו דוקא בראוה אבל בקטנה וגדלה לא אשכחין דצריך עדים לשם ביאה ושם קדושין ואפילו הכי אין צריכה הימנו גט. ובפ' האומר במס' קדושין [ס"ה ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין איתיביה רבא לרב נחמן המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומר אין צריכה הימנו גט וכו' היכי דמי אי דאיכא עדים מאי טעמייהו דב"ש ואי ליכא עדים מאי טעמייהו דב"ה אלא לאו (ב"ל) בעד אחד, ולטעמיך אימא סיפא ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאין צריכה הימנו גט שני שאין לבו גס בה ואי ס"ד עד [אחד] מהימן מה לי מן האירוסין ומה לי מן הנשואין אלא הכא במאי עסקינן דאיכא עידי יחוד וליכא עידי ביאה וכו' כדלעיל ועידי יחוד אע"פ שלא פירשו לשם קדושין נתייחד עמה חיישינן לקדושין ומיהו אם ברור שבעל דברי הכל חוששין.
ותימא בין הכא בין גבי קטנה שגדלה ובעל היאך נחזיק בקדושין כיון דלא פי' ואין כאן הודאה דאחד מהן שלשם קדושין בעל. (ועוד) [ואף] דיש לנו לומר כשם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אף היא אין דעתה להיבעל בזנות, וכל זה מאומד מכדי עידי קדושין ועידי גיטין וכל עדות של ערוה [י]לפי' דבר דבר מממון כדאיתא בפ' האומר [קדושין ס"ה ע"ב] דגרסינן התם מאי הוה עלה דמקדש בעד א' וכו'. עד א"ל רב אשי לרב כהנא לדידך דאמרת אין חוששין ואפילו שניהם מודים דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאות בעל דין כמאה עדים דמיא אף כאן נמי הודאות בעל דין כמאה עדים דמיא וכו', וכיון דלכ"ע מממון גמרינן אי שניהם מודים באותו יחוד שלשם קדושי(ן) ביאה נתייחדו וסבירא להו לכל הני תנאי דאמרי הכי כגון ר' יוסי בר יהודא וב"ה מאי טעמא חיישינן דמשמע ספיקא היא ומשום חששא צריכין גיטא ולא ודאי ועוד כשנתגרשה מן האירוסין ונתייחדו שניהם מודים בביאה וקידושין הרי לבו גס בה, ואי אין שניהם מודים בביאה הרי אין כאן עדים ולא הודאה ואנו דבר דבר ילפינן ואפילו אם אחד מהן הודה ולא שניהן אפילו גרשה מן הנשואין אמאי צריכה גט ואם מסתמא מאומד הדעת נהי נמי דמאומד נבעלה הא לא ידעינן אם לשם קדושין בעל ואם מפני שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות אומד לאומד ובלא עדים ומאין לנו בממון כענין זה, ועוד אמאי לא חייש שאם (מ)[א]תה מצריכה גט יאמרו קדושיה מאחר אינו כלום. ועוד גבי יתומה וגדלה למה הן ודאי ואין צריכה גט משני. ועוד יש לתמוה בהא שמעתא דרב ברונא דפרכינן [יבמות ק"ט ע"ב] וסבר רב אי בעל אין אי לא בעל לא. והאיתמר קטנה שלא [מיאנה] הגדילה ועמדה וניסת רב אמר אינה צריכה גט משני ודייקינן מאי לאו דלא בעל מאי ס"ד למימר דלא בעל, נהי נמי דקסבר כדקס"ד דכי גדלה גדלי בהדה מנלן דכהאי גוונא [לא] הוי קדושין הרי לא התנה ואין הקדושין בעין ובאותו שעה לא היה כלום שהרי כל מעשה קטנה אינו כלום, ותו לרבן גמליאל דאמר התם בפ' ב"ש גבי גדולה וקטנה מת בעלה של גדולה ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה. ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה וקבעי ר' אלעזר מרב אי טעמא דר"ג משום דמיתלא תלי וכי גדלה גדלי בהדה ואתי הנך קדושין דלא הוי קדושין ופקעי חליצה ויבום תימא על איזו סברא ועל כל אלו אין לנו לחלק אלא כל מעשה קדושין וגיטין ונשואין הכל תלוי בדעת חכמים.
וסמכו חכמים על כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן כל המתקדשת על דעת חכמים מתקדשת והעמידו חכמים דבריהם אחר הסברא למ"ד אין אדם עושה בעילתו בעילות זנות בכל מקום כגון קטן שקידש והמקדש על תנאי בפחות משוה פרוטה ואותו שנמנו בהמדיר [כתובות ע"ג ע"ב] דליכא טעותא כיון דאשה ניקנית בביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילות זנות הפקיעו החכמים התנאי ואם קטן הלכו החכמים אחר ביאתו כיון שמתחילה לשם אישות נתכווין וכן היא נתכוונה לשם אישות מתחילה ולא מיחו באותו שידוכין ועמדו עד שגדלו העמידו חכמים את המעשה ע"י מעשה כגון ע"י ביאה ועשאום קדושין גמורין ולא מפני שעל תנאי או מעשה הראשון סומך אלא ברור לנו שאין אדם עושה ביאתו זנות, וקטנה נמי לר"ג ולרב ולמאי דס"ד אע"ג דלא בעל היינו טעמא מכיון שכבר היא תחתיו ובעולה היא וגדלה הביאה עם הגידולין חזקום החכמים להעמידן אירוסין גמורה והרי זה כמקדש את הגדולה מכאן ועד שלשים יום וגמרו קדושין לאחר שלשים יום, וכן המקדש חציה שפחה וחציה בת חורין דאיכא למ"ד [גיטין מ"ג ע"ב] כשנשתחררה אפילו קדשה אחר גמרו קדושי ראשון אע"פ שתוך הזמן אין הקדושין גמורין אלא תלויין ולענין לנה עמה בפונדקי נמי הלכו אחר קירוב הדעת כשנתיחדו מן הנשואין לבם גס בהן וכיון דאין עושין ביאתו זנות חששות יש כאן ודאות אין כאן שהרי אין כאן שידוכין ולא קול ולא דומה לאשות היל' חשש יש כאן אפילו ע"י יחוד דיחוד כה"ג חשש ביאה היא.
ולענין מקדש בביאה נמי כיון שפי' דגמרו להתקדש בביאה עידי יחוד הן די לכך כיון שדעתם להתר והרי זה ודאי, וכ"ש ביאה דקטנה לכי גדלה היכא דאין עושה ביאתו בעבירה, אבל ביאה דאיסור כגון ייחוד דאשת איש מתוך שהעבירה חמורה תולין שלא קילקלה חוץ מן השבויה ביד גוי לכהן דחששו שהגוים פרוצין בעריות, אבל בישראל או אפילו אם נתייחדה עם גוי שלא באונס אין לאסור דתולין שלא קילקלה אפילו לכהן כגון כל הני דגרסינן בשלהי נדרים [צ"א ע"א] ולב"ש דאמרי גבי לנה עמו בפונדקי דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ואזלא לקולא דאינה צריכה גט שני ושמעינן להו לב"ש דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדאיתא בר"פ ב"ש אומר אין ממאנין אלא ארוסות [יבמות ק"ז ע"ב] ובגמרא מאי טעמייהו דב"ש רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובירושלמי [יבמות פי"ג ה"א] נמי מפרש הכי מאי טעמא דב"ש אם אומר את כן נמצאתה עושה כל הבעילות שבעל בעילת זנות. הירושלמי תירץ מקובל הוא ור"ל הנושא את הקטנה כיון שמקדשה וכותב לה כתובה ועושה חופה דעתו להתר, שהרי כל זמן שאינה ממאנת יושבת תחתי' בתורת אישות, אם בא להוציאה הכל מודים שצריכה הימנו גט דבכה"ג ודאי אין דעתו של אדם בכל יום לביאת זנות, אבל מי שגירש את אשתו סתמא מחמת קטטה ואח"כ נתייחדו אין אותו יחוד לשם התר שהרי אם דעתו להחזירה יחזירנה בפרהסי' היל' היינו טעמא דב"ש במיאונין, ולשמואל דאמר גבי קטנה [יבמות ק"י ע"א] כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל נמצא בעילתו בעילות זנות לימא שמואל כב"ש או אפילו כב"ש לא אמר לפי התירוץ וי"ל דשמואל סבר אין אדם עושה ביאתו זנות זנות ממש אם נתייחדה עמו אבל במקום שקידש דעתו על הקידושין הראשונים לחומרא כנ"ל להעמיד ההל' ועל ספר (הגרון) [האגרון] כתבתי במעשה קטנה יותר.
